החלטה בתיק ת"א 47443-11-10

מונחת לפני בקשה לסילוק על הסף של התובענה שבכותרת.

1. רקע הדברים

התובעת, אי.ג'י.אף.אי. ישראל בע"מ, הינה חברת השקעות פרטית העוסקת, לטענתה, במגוון אפיקי השקעה פיננסיים, לרבות השקעות בקרנות הון סיכון ובקרנות גידור בארץ ובחו"ל. מר מיכאל בן ארי, שהינו הצד השלישי בתובענה, הינו מנכ"ל התובעת ובעל השליטה בה.

ביום 24.11.10 הגישה התובעת תביעה כספית בסך 4,268,663 ש"ח כנגד הנתבע, ישעיהו אהרון לוינס. על פי הנטען בתובענה, במהלך שנת 2006 חבר מנכ"ל התובעת, בן ארי, אל הנתבע, לצורך הקמת מיזם עסקי לקידום מוצר ייחודי בתחום הרכב, שאותו פיתח הנתבע. במסגרת המיזם, הצטרף מנכ"ל התובעת לחברה קיימת שהונפקה בנאסד"ק בשם S.M.G.Y (להלן: " החברה") והזרים אליה, באמצעות גיוס משקיעים ואף בהשקעות אישיות, הון עתק באמצעות רכישת מניות. התובעת מציינת בכתב התביעה, כי עקב ניהול כושל ובזבזני של הנתבע, שווי מניית החברה כיום הוא אפס והיא צפויה להימחק מהמסחר בקרוב.

על פי הנטען בתובענה, במהלך שנת 2006 פנה הנתבע לתובעת בבקשה כי תלווה לו כספים לצורך רכישת משק חקלאי במושב טל שחר. נטען, כי לאור יחסי האמון והשותפות בין הצדדים, ניאות בן ארי להלוות לנתבע את הסכום שביקש וביום 11.11.06 נחתם הסכם הלוואה בין התובעת לבין הנתבע, שבמסגרתו הלוותה התובעת לנתבע סך של 750,000$. נטען, כי סך של 620,000$ הועברו מחשבון התובעת לחשבון הנתבע ביום 8.3.07 והיתרה, בסך 130,000$ היוותה חלק מסך השקעה של כ- 250,000$, שאותם השקיע הנתבע באפיק השקעה שהציעה התובעת ואשר הניב לנתבע תשואה של 12%. נטען, כי ההלוואה אמורה הייתה להינתן כנגד שתי בטוחות: רישום הערת אזהרה על המשק החקלאי שהתכוון הנתבע לרכוש והפקדת 1,125,000 מניות של החברה בנאמנות אצל התובעת. על פי הטענה, סוכם בין הצדדים כי התובעת לא תהייה רשאית לממש את המניות, אלא לאחר שהנתבע יאשר זאת, או כשערך המנייה הנסחרת יגיע לשער מסחר של 1$, וככל שלא תגיע המניה לשער זה ישלם הנתבע ריבית במזומן או במניות לפי הערך ביום התשלום. נטען, כי הוסכם גם שהנתבע יהיה רשאי לפרוע את ההלוואה בכל עת ככל ששער המניה יגיע ל- 1$, אז כלל לא יוותר חוב, או בהתאם לדרישתו המפורשת מהתובעת לממש את המניות בכל ערך, תוך השלמת יתרת החוב על ידי הנתבע בדרך של העברת מניות לתובעת.

לטענת התובעת, הנתבע הפר ברגל גסה את התחייבויותיו על פי ההסכם, לא העמיד את מלוא הבטוחות להן התחייב, לא שילם ריבית ולא פרע את ההלוואה. על כן, הוגשה התובענה. 

בכתב ההגנה שהוגש ביום 4.1.11, הכחיש הנתבע את גרסת התובעת. לגרסתו, התובענה הוגשה כדי להתחמק מלהשיב לו סכום של 390,638 ש"ח, אשר שייכים לו ואשר אותם העביר לידי התובעת לצורך השקעה. בגין הסכום האמור הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד. כן הוגשה הודעת צד שלישי כנגד בן ארי.

על פי הנטען בכתב ההגנה, בשלהי שנת 2006 ניהל הנתבע עם בן ארי מגעים בשאלת המסגרת המשפטית המתאימה להעברת כספים ומניות ביניהם במסגרת החברה ואחת מן האפשרויות שנשקלה הייתה מתן הלוואה ולצורך כך נערך ביניהם הסכם. אולם, בסופו של דבר הוסכם בין הצדדים כי ההתקשרות ביניהם תעשה באופן של רכישת מניות הנתבע בחברה בתמורה כספית. לטענת הנתבע, הוא מילא אחר כל התחייבויותיו בהתאם להסכם והעביר לבן ארי 1,500,000 מניות בהתאם למוסכם בתמורה לסך של 750,000$, כאשר הסך של 620,000$ הועבר מחשבון פרטי בחו"ל ישירות אל חשבון נאמנות שנפתח עבור הנתבע והיתרה, בסך 130,000$, הושקעה עבור הנתבע באמצעות התובעת בקרן השקעות. נטען, כי משנת 2006 ועד לשנת 2010 דבק בן ארי בהסכם הרכישה, אך החל מהמועד שבו התברר כי החברה לא תוכל להמשיך בפעילותה וכי ערך המניות לא צפוי לעלות ולאחר שהנתבע ביקש מבן ארי לקבל לידיו את סכומי הכסף המושקעים עבורו באמצעות התובעת, החל בן ארי לטעון לקיומו של הסכם הלוואה תחת הסכם רכישת המניות.

יצוין, כי בכתב ההגנה העלה הנתבע גם טענות שונות כנגד הסכם ההלוואה, בהן הטענה כי ההסכם נחתם עם בן ארי באופן אישי ולא עם התובעת וכן כי ההסכם אינו עומד בקריטריונים המחמירים של חוק הסכם הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג - 1993.

בקדם המשפט שהתקיים ביום 7.9.11 הורתי לצדדים להגיש תצהירים בשאלה השנויה במחלוקת והיא לשם מה הועבר מחשבון התובעת לחשבון הנתבע סכום של 620,000$.

ביום 5.9.12, לאחר שהוגשו תצהירים, התקיים קדם משפט נוסף, שבמסגרתו טען ב"כ הנתבע כי מן הראוי לסלק את התובענה על הסף כבר בשלב זה, לנוכח המידע שהתגלה במסגרת תצהירי הצדדים ובין היתר לאור טענתו התמוהה של התובע, לפיה שטרות המניות שהופקדו בידיו להבטחת ההלוואה "נעלמו". לאור זאת, אפשרתי לב"כ הנתבע להגיש בקשה לסילוק על הסף, בעילות שהתגלו לאחר הליכי הגילוי. בנוסף, הורתי לב"כ הנתבע להודיע האם הוא מסכים להוציא מתיק בית המשפט את חוות דעת הפוליגרף אשר צורפה לתצהירו. 

ביום 6.9.12 הגיש הנתבע בקשה לסילוק על הסף. במסגרת הבקשה הודיע הנתבע, כי הוא מסכים להוצאת חוות דעת הפוליגרף מתיק בית המשפט.

2. טענות הצדדים בבקשה לסילוק על הסף

הנתבע טוען, כי התובענה נסמכת על הטענה לפיה נחתם הסכם הלוואה בין התובעת לבין הנתבע, כי התובעת העבירה כספים מחשבונה לידי הנתבע וכי הנתבע הפקיד בידי התובעת מניות להבטחת החזר ההלוואה. אולם, לאחר שהושלם הליך גילוי המסמכים והוגשו התצהירים ניתן לקבוע בוודאות, כי אין "הסכם הלוואה", אין כסף שהועבר "מחשבון התובעת" ואין שטרות בנאמנות. על כן, אין כל בסיס מינימאלי לאדנים העובדתיים שעליהם נסמכת התובענה. לאור זאת, טוען הנתבע, כי אין כל מקום להמשיך את הדיון בתובענה ומן הראוי לדחות אותה כבר עתה, כדי למנוע הוצאות רבות ומיותרות ובזבוז זמנו של בית המשפט. 

הנתבע טוען עוד, כי מאחר שלטענת התובעת שטרי המניות אבדו, כלל לא ניתן לתת פסק דין בתובענה, לאור הוראות תקנה 197 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: " התקנות"), שלפיה " בתובענה שעילתה מסמך סחיר שמקורו קיים או שמסמך סחיר כאמור משמש בה ראיה, לא ינתן פסק דין אלא לאחר שהוגש המסמך המקורי לבית המשפט ". לטענת הנתבע, בן ארי והתובעת טענו כי השטרות נעלמו רק לאחר שנדרשו להמציאם במסגרת הליך גילוי המסמכים וזאת, ככל הנראה, בשים לב לעובדה שהשטרות האמורים חתומים בצדם האחורי על ידי בנו של התובע, באופן המאשש את גרסת הנתבע שהרי החתימה נועדה לאפשר את מכירתם במסגרת עסקת מכר המניות. 

הנתבעמוסיף וטוען, כי התובענה מבוססת על מסמך שכלל לא נחתם על ידי התובעת ואפילו שמה אינו מוזכר בו. זאת ועוד. הכסף נשוא התובענה כלל לא הועבר מחשבון התובעת. לאור זאת, טוען הנתבע, כי לא קמה יריבות בין התובעת לבינו ואין לתובעת כל עילת תביעה נגדו.

  התובעת טוענת, כי הנתבע פועל בניגוד להחלטת בית המשפט, אשר הגבילה את הגשתה של הבקשה לסילוק על הסף אך ורק לעילות שהתגלו לאחר הליכי גילוי המסמכים, כשהכוונה היא לטענות הנתבע מכוח תקנה 197 לתקנות ולכך בלבד. חרף האמור, כלל הנתבע במסגרת הבקשה עילות וטענות נוספות, שהיו ידועות לו זמן רב בטרם הליכי גילוי המסמכים.

התובעתטוענת עוד, כי כאשר מועלות טענות לסילוק תובענה על הסף, די לו למתגונן כנגד הסילוק כי יראה שכתב התביעה מגלה עילה, אפילו קלושה, בכדי להדוף את הבקשה. לטענת התובעת, כתב התביעה לא רק שמגלה עילה, אלא שהעילה הינה חזקה ביותר ונתמכת בהסכם בכתב, שנחתם על ידי הנתבע. על פי הטענה, מעיון בבקשה עולה כי הנתבע מנסה להשיג הכרעה בפלוגתאות שהן בליבת המחלוקת שבין הצדדים - הסכם ההלוואה מחד גיסא ועסקת מכר המניות מאידך גיסא - וזאת  במסגרת בקשה לסילוק על הסף. אולם, ברור הדבר, כי מקומן של הכרעות שהן בליבת המחלוקת שבין הצדדים בהליך המשפטי, לאחר שמיעת ראיות וחקירת עדים ולא במסגרת בקשה לסילוק על הסף.

התובעתמוסיפה וטוענת, כי בניגוד לנטען על ידי הנתבע, תקנה 197 לתקנות - שהיא  ורק היא אמורה הייתה להוות את הבסיס המשפטי להגשת הבקשה - אינה יכולה להקים לנתבע כל סעד, קל וחומר שלא סעד קיצוני ודרסטי בדמות סילוק התביעה על הסף. זאת, משום שהתקנה חלה רק מקום שמדובר בתביעות שבבסיס עילותיהן שטרות או מסמכים סחירים ורק אז יש מקום לעשות שימוש בתקנה וגם אז במשורה ובזהירות. על פי הטענה, לא כך הוא בענייננו, שכן עילת התביעה בענייננו אינה עילת תביעה שטרית, כי אם עילה הסכמית/חוזית.